כאשר בקשו בני האדם (בראשית פרק ט') לשנות סדרי עולם ולבנות מגדל שראשו בשמים אמר אלהים – "הן עם אחד ושפה אחת הם....ועתה לא יבצר מהם כל אשר ירצו לעשות". כך בלל אלהים את שפתם ובני האדם נפוצו לכל עבר ולא הצליחו להקים את מגדל בבל".

באחד משיעוריו, טען פרופ' דוד חן, כי סינדרום בבל מאפיין כיום את קהיליית העוסקים בחינוך – חוקרים ואנשי מעשה כאחת. כיום, בראשית המאה העשרים ואחת אין לקהילות החינוך "שפה משותפת ודברים אחדים" שתאפשר לבנות כראוי את מגדל החינוך.
תחושה דומה חשתי בתחילת לימודי, מעין בלבול, פתאום כלים רבים ולא מוכרים, דרישות רבות והרבה "הכנת התלמיד למאה ה -21" , מבחנים מטלות, ופתאום גם "בלוג לימודי " ולרשום בו כל שבוע. בהתחלה זה דרש המון חשיבה: על מה אכתוב כל פעם , האם באמת אמצא נושאים מעניינים? מי יקרא? ועוד שאלות ותהיות שרצו לי בראש.

במהלך הלימודים התמונה החלה להתבהר והתחלנו כל חברי הקבוצה לדבר בשפה אחידה, גם אילו שהגיעו בחששות רבים החלו להיכנס לעניינים, הפחד מלימוד עצמי החל נמוג וחויית האחדות, שיתוף הפעולה והעזרה ההדדית הלכו וגברו. יכולנו להפנות בכל שעה שאלות לחברינו לקבוצה (דרך הקבוצה הסגורה בפייסבוק) והתשובות  היו כמעט מיידות וכמובן גם שאלות למרצים.

בהחלט למדנו אנו איך ללמוד אחרת ותוך כדי תהליך חשבתי לעצמי, שהנה עכשיו לאור ההתנסות והתובנות שלי, אני מרגישה מוכנה להוביל תהליך ןלהכין את תלמידי למאה ה-21 
הרי כל אותם דברים בהם התנסנו , אלו הם הדברים, שאנו רוצים להקנות לתלמידינו.
אט אט הבנתי גם , שהכתיבה בבלוג ממש עשתה לי סדר. זו הייתה משימה שדרשה ממני לחשוב כל פעם מחדש מהם הדברים החשוביםש "לקחתי" השבוע מהלימודים, לגלוש יותר, לקרוא יותר  ולהתעניין יותר במאמרים ובחידושים ושינויים, לחשוב יותר למה באמת מערכת החינוך שלנו לא באמת מצליחה להיות בגל השלישי ולהתאים את דרכי ההוראה לשונות בין התלמידים, וכמובן לחשוב כל פעם מחדש איך אוכל להיות יותר יצירתית.
שאלות רבות שהטרידו אותי העלתי במסגרת הכתיבה בבלוג, וחלקן  נשארו פתוחות .
במהלך הכתיבה בבלוג אף הייתה לי הפתעה של תלמיד לשעבר שלי , שקרא את אחד הפוסטים שלי ואף התקשר אלי בעקבות זאת, הצפתי דברים לגורמים נוספים בעקבות סיור באינטל והיתה לי תחושת  הנאה מהכתיבה ומכך שאני נפתחת לעולם.
אני מרגישה, שאני עשיתי שינוי מהותיבעקבות הלימודים. הן במסגרת דרכי ההוראה , כמו שילוב עבודה בקבוצה סגורה בפייסבוק, חשיבה מירבית לתת מענה לשונות ונסיון להכניס משחקים מתוקשבים אותם התחלתי לבנות.
אני מקווה בהמשך להצליח לבנות תכנית לימודים מתוקשבת במדעי המחשב. זהו התחום, שבו "הסנדלר הולך יחף", אנו אמנם עובדים הרבה עם המחשב אך בכתיבת תכניות, ואני מוצאת נושאים רבים, בהם התלמידים מתקשים, ואין לי ספק שפעילות מתוקשבת, כולל משחקים, עשויים לתרום רבות ואף לגרום ליתר מוטיבציה מצד התלמידים.
אני באמת מקווה שמערכת החינוך וכולנו כמובילי תקשוב נתחיל לדבר בשפה משותפת שתאפשר לבנות כראוי את מגדל החינוך
בחרתי לסיים ב"מיני משחק" , שבניתי המכיל מספר קטן של מושגים ממספר קורסים במהלך התקופה
                                                                 משחק סיכום

                                                                    

ובכן יומני היקר, תם אך לא נשלם. אין לי ספק שעוד אמשיך לכתוב פוסטים חדשים, אמשיך לקרוא ולהתעניין בחידושים ומקווה להוביל בעתיד תהליכים בתחום התקשוב  .

למרות שהיו גם רגעים קשים, נהניתי מאד מתהליך הלימוד, מצוות המרצים שלנו ובראשם דר' גילה קורץ וכמובן מהקבוצה המדהימה שלנו!!!         

                                                                                     

                                                                  

בין הרצוי למצוי בחינוך- היכן הילד?

כשחזרתי על כל החומר  בקורס " סוגיות במדעי החינוך" עם פרופסור עמי וולנסקי, חשבתי לעצמי, מה בעצם קורה במערכת החינוך בעולם?

קובעים רפורמה וכך חושבים שניתן להציל את החינו. נחשפנו לשלושה גלים של רפורמות בחינוך, שגרמו לשינויים מן הקצה אל הקצה – מהילד במרכז לסטנדרטים נוקים והמורה במרכז ולבסוף נסיון להתאים את מערכת החינוך לחברה עתירת ידע ולמאה ה-21.

בישראל, הבעייה היא, חוסר שביעות רצון מתמשך מההישגים בהשוואה למדינות אחרות במבחנים בינלאומיים. גישה זו הביאה להקשחה וסטנדרטיזציה , במקום לתת מענה לשונות בין התלמידים, וכפי שאמר פרופסור דוד חן, שונות היא דבר טבעי ואי אפשר להביא את כל התלמידים לאותו קו. יש לקחת כל תלמיד, ולהביא אותו למיצוי הפוטנציאל שלו. והרי בכלים הקיימים בעידן הנוכחי הרי הדבר בהחלט אפשרי. אז מדוע זה לא קורה?

אז החלטתי לתת תמונת מצב קצרה:

אנו נמצאים כיום בתהליך של מעבר מתפישות התואמות לעולם סטטי ויציב, אל תפישות התואמות לעולם דינמי הנמצא בשינוי מתמיד. שינוי תפישתי זה הינו  מכאיב מבחינה פסיכולוגית, במהלכו נשברת תמונת העולם הישן והיציב ונוצרת תמונה עמומה.

אנו נמצאים בתקופה של מעבר לחברת ידע וכלכלה של ידע. מדובר  בעידן של ריבוי מקורות ידע הפתוח לכל ומתחדש כל הזמן. וכמו כן גוברת לגיטימיציה למתן פרשנויות שונות לידע, מכירת שירותים המבוססים על צריכה גוברת של ידע וכניסת טכנולוגית המידע לכל תחומי החיים והתעסוקה, ושוק העבודה הולך ומשתנה.

חשוב מאד לציין  מהן הציפיות מהיחיד בשוק העבודה המשתנה:  יכולת תקשורת אישית, הסתגלות לשינויים, יכולת לעבודת צוות, גמישות ביחסי אנוש, יכולת פתרון בעיות, יכולת ניתוח והכללה, יכולת ביקורת עצמית,  יצירתיות, יזמות, ראיה  ביקורתית, יכולת להשתלב בנושאים חדשים בכל מועד ובכל מקום

כדי שנוכל בבתי הספר להכין בוגר , שיוכל להשתלב בשוק העבודה, עלינו לכשירו לאותן תכונות שהזכרתי, כחיוניות, והדגש הוא על Long Life  learning, כלומר, תהליך למידה קבוע. שוק העבודה הוא מדרון חלקלק. ו מי שלא מתחדש פשוט מאבד מהרלוונטיות ונפלט מהמערכת.

היכולת להשתלב בלימוד נושאים חדשים וללמוד אותם לבד הינה קריטית. אך האם בתי הספר אכן מובילים את התלמידים ליכולות אלו?

הגל השלישי בחינוך הביא עימו  הגדרות חדשות של תפוקת החינוך, והן:

1.      פיתוח חשיבה ביקורתית נתפסת כערך – היכולת לנתח, להבין לראות הקשרים

2.      עידוד חשיבה יזמית

3.      יכולת שימוש בטכנולוגיית המידע - איך מעודדים תלמיד להשתמש לא רק בידע המורה אלא בידע פתוח נוסף

4.      למידה  בצוותים

5.      יכולת  עיבוד והפקה של  ידע חדש – זה מה שעושה החוקר

ניסוח ההגדרות אכן מתאים לתקופה ולשוק העבודה המשתנה, אולם לצערינו קיימים איים בודדים של בתי ספר המעודדים דפוסי למידה חדשנים.ואותן יוזמות לשינוי כוון נתקלות בחסם המבחנים החיצוניים

מערכת החינוך ביסודה מוכתבת וריכוזית. קברניט אחד בירושלים ויש מעט מאד מקומות שחשיבה ביקורתית ושיטות חקר IBL חדרו אליהם.

ובכל זאת התרבות הישראלית הינה יזמית וחדשנית. אם כך, מה מכין את ילדינו לחיים האמיתיים?

2 משקלים שמדברים עליהם בגל השלישי engagement + challenge  ומסתבר, שבצבא מאתגרים את הצעירים,שעדיין אינם מקובעים בתבניות ובאמת רבים מבוגרי מודיעין וממר"מ פותחים חברות הייטק מצליחות.

 דוגמה אישית אני רואה אצל ילדי הפרטיים. ביתי, שהיתה בקורס קצינים- חלק מהחומר היה בלמידה עצמית ובני שהתגייס לאחרונה , נמצא בקורס בו יש למידה עצמית רבה ובהתחלה התחושה היתה, ש"השמיים נופלים עליהם".  לצערינו הילדים לא למדו איך ללמוד בבית הספר. המורים במרוץ "להספיק את החומר" נטו להכתיב וגם כשרצו לפתח דיון, התלמידים התעקשו , שיכתיבו להם את החומר.

אז שוב הבעייתיות בין הרצוי למצוי ( אוי, סטנדרטים סטנדרטים...) הטכנולוגיה מכתיבה את הפדגוגיה ומערכת הסטנדרטים לוקחת את היצירתיות, החדשנות וההנאה בהוראה, ובולמת כוחות חדשים מלבוא למערכת שנתפסת כקבועה. נוצרת סתירה בין החידושים בפיתוח תכניות לימודים חדשות לבין המבחנים וזה יוצר תסכול גדול. מבנה בית-הספר הנוכחי הבנוי תחת תפישות ריכוזיות הנו ארכאי והוא רחוק מלשרת את הצרכים של התלמידים ושל עולם העבודה.

כגודל הקידמה – כך גודל התהום. אולם במבט אופטימי לעתיד, הכל ניתן לשינוי. הבה נאמץ את השקפת העולם בפינלנד: חינוך צריך להתרחש דרך הלב (חינוך ערכי), דרך הראש (הישגים) ודרך הידיים (עבודה / יצירה) ואסיים במשפט ששמענו רבות בשיעוריו של פרופסור דוד חן :"חנוך לילד על פי דרכו"