כאשר בקשו בני האדם (בראשית פרק ט') לשנות סדרי עולם ולבנות מגדל שראשו בשמים אמר אלהים – "הן עם אחד ושפה אחת הם....ועתה לא יבצר מהם כל אשר ירצו לעשות". כך בלל אלהים את שפתם ובני האדם נפוצו לכל עבר ולא הצליחו להקים את מגדל בבל".

באחד משיעוריו, טען פרופ' דוד חן, כי סינדרום בבל מאפיין כיום את קהיליית העוסקים בחינוך – חוקרים ואנשי מעשה כאחת. כיום, בראשית המאה העשרים ואחת אין לקהילות החינוך "שפה משותפת ודברים אחדים" שתאפשר לבנות כראוי את מגדל החינוך.
תחושה דומה חשתי בתחילת לימודי, מעין בלבול, פתאום כלים רבים ולא מוכרים, דרישות רבות והרבה "הכנת התלמיד למאה ה -21" , מבחנים מטלות, ופתאום גם "בלוג לימודי " ולרשום בו כל שבוע. בהתחלה זה דרש המון חשיבה: על מה אכתוב כל פעם , האם באמת אמצא נושאים מעניינים? מי יקרא? ועוד שאלות ותהיות שרצו לי בראש.

במהלך הלימודים התמונה החלה להתבהר והתחלנו כל חברי הקבוצה לדבר בשפה אחידה, גם אילו שהגיעו בחששות רבים החלו להיכנס לעניינים, הפחד מלימוד עצמי החל נמוג וחויית האחדות, שיתוף הפעולה והעזרה ההדדית הלכו וגברו. יכולנו להפנות בכל שעה שאלות לחברינו לקבוצה (דרך הקבוצה הסגורה בפייסבוק) והתשובות  היו כמעט מיידות וכמובן גם שאלות למרצים.

בהחלט למדנו אנו איך ללמוד אחרת ותוך כדי תהליך חשבתי לעצמי, שהנה עכשיו לאור ההתנסות והתובנות שלי, אני מרגישה מוכנה להוביל תהליך ןלהכין את תלמידי למאה ה-21 
הרי כל אותם דברים בהם התנסנו , אלו הם הדברים, שאנו רוצים להקנות לתלמידינו.
אט אט הבנתי גם , שהכתיבה בבלוג ממש עשתה לי סדר. זו הייתה משימה שדרשה ממני לחשוב כל פעם מחדש מהם הדברים החשוביםש "לקחתי" השבוע מהלימודים, לגלוש יותר, לקרוא יותר  ולהתעניין יותר במאמרים ובחידושים ושינויים, לחשוב יותר למה באמת מערכת החינוך שלנו לא באמת מצליחה להיות בגל השלישי ולהתאים את דרכי ההוראה לשונות בין התלמידים, וכמובן לחשוב כל פעם מחדש איך אוכל להיות יותר יצירתית.
שאלות רבות שהטרידו אותי העלתי במסגרת הכתיבה בבלוג, וחלקן  נשארו פתוחות .
במהלך הכתיבה בבלוג אף הייתה לי הפתעה של תלמיד לשעבר שלי , שקרא את אחד הפוסטים שלי ואף התקשר אלי בעקבות זאת, הצפתי דברים לגורמים נוספים בעקבות סיור באינטל והיתה לי תחושת  הנאה מהכתיבה ומכך שאני נפתחת לעולם.
אני מרגישה, שאני עשיתי שינוי מהותיבעקבות הלימודים. הן במסגרת דרכי ההוראה , כמו שילוב עבודה בקבוצה סגורה בפייסבוק, חשיבה מירבית לתת מענה לשונות ונסיון להכניס משחקים מתוקשבים אותם התחלתי לבנות.
אני מקווה בהמשך להצליח לבנות תכנית לימודים מתוקשבת במדעי המחשב. זהו התחום, שבו "הסנדלר הולך יחף", אנו אמנם עובדים הרבה עם המחשב אך בכתיבת תכניות, ואני מוצאת נושאים רבים, בהם התלמידים מתקשים, ואין לי ספק שפעילות מתוקשבת, כולל משחקים, עשויים לתרום רבות ואף לגרום ליתר מוטיבציה מצד התלמידים.
אני באמת מקווה שמערכת החינוך וכולנו כמובילי תקשוב נתחיל לדבר בשפה משותפת שתאפשר לבנות כראוי את מגדל החינוך
בחרתי לסיים ב"מיני משחק" , שבניתי המכיל מספר קטן של מושגים ממספר קורסים במהלך התקופה
                                                                 משחק סיכום

                                                                    

ובכן יומני היקר, תם אך לא נשלם. אין לי ספק שעוד אמשיך לכתוב פוסטים חדשים, אמשיך לקרוא ולהתעניין בחידושים ומקווה להוביל בעתיד תהליכים בתחום התקשוב  .

למרות שהיו גם רגעים קשים, נהניתי מאד מתהליך הלימוד, מצוות המרצים שלנו ובראשם דר' גילה קורץ וכמובן מהקבוצה המדהימה שלנו!!!         

                                                                                     

                                                                  

בין הרצוי למצוי בחינוך- היכן הילד?

כשחזרתי על כל החומר  בקורס " סוגיות במדעי החינוך" עם פרופסור עמי וולנסקי, חשבתי לעצמי, מה בעצם קורה במערכת החינוך בעולם?

קובעים רפורמה וכך חושבים שניתן להציל את החינו. נחשפנו לשלושה גלים של רפורמות בחינוך, שגרמו לשינויים מן הקצה אל הקצה – מהילד במרכז לסטנדרטים נוקים והמורה במרכז ולבסוף נסיון להתאים את מערכת החינוך לחברה עתירת ידע ולמאה ה-21.

בישראל, הבעייה היא, חוסר שביעות רצון מתמשך מההישגים בהשוואה למדינות אחרות במבחנים בינלאומיים. גישה זו הביאה להקשחה וסטנדרטיזציה , במקום לתת מענה לשונות בין התלמידים, וכפי שאמר פרופסור דוד חן, שונות היא דבר טבעי ואי אפשר להביא את כל התלמידים לאותו קו. יש לקחת כל תלמיד, ולהביא אותו למיצוי הפוטנציאל שלו. והרי בכלים הקיימים בעידן הנוכחי הרי הדבר בהחלט אפשרי. אז מדוע זה לא קורה?

אז החלטתי לתת תמונת מצב קצרה:

אנו נמצאים כיום בתהליך של מעבר מתפישות התואמות לעולם סטטי ויציב, אל תפישות התואמות לעולם דינמי הנמצא בשינוי מתמיד. שינוי תפישתי זה הינו  מכאיב מבחינה פסיכולוגית, במהלכו נשברת תמונת העולם הישן והיציב ונוצרת תמונה עמומה.

אנו נמצאים בתקופה של מעבר לחברת ידע וכלכלה של ידע. מדובר  בעידן של ריבוי מקורות ידע הפתוח לכל ומתחדש כל הזמן. וכמו כן גוברת לגיטימיציה למתן פרשנויות שונות לידע, מכירת שירותים המבוססים על צריכה גוברת של ידע וכניסת טכנולוגית המידע לכל תחומי החיים והתעסוקה, ושוק העבודה הולך ומשתנה.

חשוב מאד לציין  מהן הציפיות מהיחיד בשוק העבודה המשתנה:  יכולת תקשורת אישית, הסתגלות לשינויים, יכולת לעבודת צוות, גמישות ביחסי אנוש, יכולת פתרון בעיות, יכולת ניתוח והכללה, יכולת ביקורת עצמית,  יצירתיות, יזמות, ראיה  ביקורתית, יכולת להשתלב בנושאים חדשים בכל מועד ובכל מקום

כדי שנוכל בבתי הספר להכין בוגר , שיוכל להשתלב בשוק העבודה, עלינו לכשירו לאותן תכונות שהזכרתי, כחיוניות, והדגש הוא על Long Life  learning, כלומר, תהליך למידה קבוע. שוק העבודה הוא מדרון חלקלק. ו מי שלא מתחדש פשוט מאבד מהרלוונטיות ונפלט מהמערכת.

היכולת להשתלב בלימוד נושאים חדשים וללמוד אותם לבד הינה קריטית. אך האם בתי הספר אכן מובילים את התלמידים ליכולות אלו?

הגל השלישי בחינוך הביא עימו  הגדרות חדשות של תפוקת החינוך, והן:

1.      פיתוח חשיבה ביקורתית נתפסת כערך – היכולת לנתח, להבין לראות הקשרים

2.      עידוד חשיבה יזמית

3.      יכולת שימוש בטכנולוגיית המידע - איך מעודדים תלמיד להשתמש לא רק בידע המורה אלא בידע פתוח נוסף

4.      למידה  בצוותים

5.      יכולת  עיבוד והפקה של  ידע חדש – זה מה שעושה החוקר

ניסוח ההגדרות אכן מתאים לתקופה ולשוק העבודה המשתנה, אולם לצערינו קיימים איים בודדים של בתי ספר המעודדים דפוסי למידה חדשנים.ואותן יוזמות לשינוי כוון נתקלות בחסם המבחנים החיצוניים

מערכת החינוך ביסודה מוכתבת וריכוזית. קברניט אחד בירושלים ויש מעט מאד מקומות שחשיבה ביקורתית ושיטות חקר IBL חדרו אליהם.

ובכל זאת התרבות הישראלית הינה יזמית וחדשנית. אם כך, מה מכין את ילדינו לחיים האמיתיים?

2 משקלים שמדברים עליהם בגל השלישי engagement + challenge  ומסתבר, שבצבא מאתגרים את הצעירים,שעדיין אינם מקובעים בתבניות ובאמת רבים מבוגרי מודיעין וממר"מ פותחים חברות הייטק מצליחות.

 דוגמה אישית אני רואה אצל ילדי הפרטיים. ביתי, שהיתה בקורס קצינים- חלק מהחומר היה בלמידה עצמית ובני שהתגייס לאחרונה , נמצא בקורס בו יש למידה עצמית רבה ובהתחלה התחושה היתה, ש"השמיים נופלים עליהם".  לצערינו הילדים לא למדו איך ללמוד בבית הספר. המורים במרוץ "להספיק את החומר" נטו להכתיב וגם כשרצו לפתח דיון, התלמידים התעקשו , שיכתיבו להם את החומר.

אז שוב הבעייתיות בין הרצוי למצוי ( אוי, סטנדרטים סטנדרטים...) הטכנולוגיה מכתיבה את הפדגוגיה ומערכת הסטנדרטים לוקחת את היצירתיות, החדשנות וההנאה בהוראה, ובולמת כוחות חדשים מלבוא למערכת שנתפסת כקבועה. נוצרת סתירה בין החידושים בפיתוח תכניות לימודים חדשות לבין המבחנים וזה יוצר תסכול גדול. מבנה בית-הספר הנוכחי הבנוי תחת תפישות ריכוזיות הנו ארכאי והוא רחוק מלשרת את הצרכים של התלמידים ושל עולם העבודה.

כגודל הקידמה – כך גודל התהום. אולם במבט אופטימי לעתיד, הכל ניתן לשינוי. הבה נאמץ את השקפת העולם בפינלנד: חינוך צריך להתרחש דרך הלב (חינוך ערכי), דרך הראש (הישגים) ודרך הידיים (עבודה / יצירה) ואסיים במשפט ששמענו רבות בשיעוריו של פרופסור דוד חן :"חנוך לילד על פי דרכו"

לעשות בית ספר למערכת החינוך

פרופ' אברהם צ'חנובר אמר לפני כמה חודשים כי "דירדרו את מעמד המורה, ואין פלא שישראל מדורגת במבחנים הבינלאומיים וברמת המחשוב בבתי הספר איפשהו בין גמביה לזמביה." הוא טוען, שאמנם הכלכלה שלנו פורחת וישראל היא אחת מהמדינות הצומחות,אבל זה רבות הודות לחינוך בדורות הקודמים. גם פרופ' דן שכטמן טען כי במערכת החינוך יש חורים גדולים, וכל התשתית של ההשכלה הבסיסית והתיכונית זקוקה לשיפור. 

במאמרו " מערכת החינוך של ישראל " מדבר פרופ'  עמי וולנסקי  על המורכבות עימה נדרשת מערכת החינוך בישראל להתמודד .                                      

מערכת החינוך שלנו נדרשת להתמודד עם קשיים כמו התמודדות עם פערים חברתיים וכלכליים, פסיפס עשיר מבחינת הרכב אוכלוסיה: עולים חדשים, חרדים, ערבים ומעל לכל – עמידה ברמת השגים בסטנדרטים בינלאומיים ועלינו לבדוק מהם האתגרים העומדים בפני מערכת החינוך ולטפל בשורש הבעיות.               

 האתגר- בחירה ברורה של האסטרטגיה הפדגוגית. מסורת הסטנדרטיזציה במערכת החינוך הייתה תמיד סביב בחינות הבגרות, והדבר אך חילחל לחינוך הקדם יסודי ויצר מחלוקת. המבקרים רואים בגישה זו הרס של תהליכי בניית ידע, וחזרה לדפוסי למידה מכניסטים ופורמאלים הגורמים להתעלמות מבעיות אמיתיות והשנאת תהליך ההוראה על מורים ותלמידים כאחד.

האתגר- הצורך להביא לידי סיום של 12 שנות לימוד של החציון התחתון על בסיס תכניות לימודים אשר יהוו "סולם" והזדמנות נאותה לשילובם בהשכלה הגבוהה. יש לאפשר גוון רב יותר של מקצועות לימוד, במקום מערכת המבוססת על רעיונות back to the basic, המתאימה בעיקר לחציון העליון באוכלוסיה.            

האתגר- היעדר ביקושים למקצוע ההוראה, וזאת בעיקר בעקבות השחיקה המתמדת במעמד המורה ושכרו, צמצום שעות לימוד, והמורכבות הגדלה בעבודת המורה : גודל הכיתות, השונות הרבה בין התלמידים והתסכול הנובע מהסטנדרטיזציה והבחינות השונות, ובעיקר בחינות הבגרות ה"נושפות בעורף" וכופים את תבנית הלימוד ואינה מאפשרת יצירתיות וחדשנות. 

האתגר – צמצום מצטבר של שעות לימוד  - תורם במישרין להגברת העומס על המורים

האתגר- המגזר החרדי, שלימודיו מתרכזים בעיקר בלימודי קודש ומעט מאד לימודי חול וגורמים נזק הן לאוכלוסיה עצמה והן למדינה בכך , שהדבר גורם לקושי רב בשילובם בשוק העבודה.                     

האתגר- הביקורת הציבורית הגוברת על מעמדה של ישראל במבחנים הבינלאומיים

פרופ' וולנסקי טוען ,שהיו אמנם , ניסיונות חלקיים בהענקת דרגות חופש יותר למורה ולשיטותיו ( פרופסור ענת זוהר , תכנית הלימודים החדשה בהיסטוריה , ניהול עצמי לבתי ספר), אך אלו נותרו שוליים מבחינת השפעתם,ויוזמות של בתי ספר בודדים "לצאת מהקופסה" ולשנות כיוון נתקלו במציאות של חסם המבחנים החיצוניים. ולכן ,חזרנו למציאות משתקת מבחינת מערכת החינוך ,ומה שקורה בפועל הוא :
• הטכנולוגיה מכתיבה את הפדגוגיה (במקום להפך ) .
• המערכת נעוצה עמוק בתוך השקפת הסטנדרטים
• למדיניות הסטנדרטים השלכה על אטרקטיביות מקצוע הציבור בציבור
בחרתי , בכל זאת להציג אי אחד של שפיות, בית ספר  המסרב לקבל את מנטליות פס הייצור ואת ההשתעבדות למבחנים מכל סוג  וזאת מבלי לדרוש מההורים שכר לימוד של אלפי שקלים לחודש, ומבלי לבחור באופציה הקלה ולוותר לגמרי על הבגרויות.  בבית הספר "מבואות הנגב" במקום ללמוד מקצועות רבים, כל אחד מהם למשך 45 דקות מפי מורה עייף שבקושי זוכר את שמות תלמידיו, התלמידים כאן לומדים רק ארבעה-חמישה "אשכולות" שמאחדים כמה מקצועות: אזרחות והיסטוריה מתאחדים לאשכול דמוקרטיה, כשלומדים, לדוגמה, על משק המים, מקיפים את הנושא מכל צדדיו: הביולוגי, הכימי, הכלכלי והחברתי. עבור המורים, השיטה החדשנית, הכוללת פעילויות מתוקשבות רבות, מהווה הרבה מאוד עבודה - הם צריכים לכתוב מחדש את כל תוכניות הלימודים, במקום להסתמך על אלה המגיעות ממשרד החינוך. עבודה מסביב לשעון ומרוויחים כמו כל מורה. אבל התמורה היא שהם אוטונומים, ויכולים לתת מענה טוב יותר לרמות השונות של התלמידים, וכמו כן לאור השינוי במבנה השיעורים, מורה יכול להגיע למישרה מלאה , כשהוא מלמד רק 60 תלמידים , וכך להכיר טוב יותר את תלמידיו. נשמע נהדר אולם, כפי שטוענת המנהלת הבעיה היא ,שגם בית ספר ניסיוני כמו מבואות הנגב צריך להכין את תלמידיו לבגרות. פה נתקלת החדשנות בקיר האטום של מערכת החינוך. עד מרץ עוסקים תלמידי כיתה י' בביצועי ההבנה, ואז הם מתחילים לשנן. ובחטיבה העליונה תלמידים ממש דורשים שיכתיבו להם, כי הם חוששים שלא יהיו מוכנים.

אם כך, ודאי שאפשר אחרת ,אך מאז החל גדעון סער לכהן כשר החינוך הדגש עבר למבחנים ולמספרים והגיע הזמן לשינוי חשיבה הן לטובת התלמידים , הן לטובת המורים ומעל לכל לטובת המדינה. כי , כפי שאמר פרופ' שכטמן  "אין חשוב מן החינוך בשביל לבנות מדינה "

המוסדות שעושים בית ספר למערכת החינוך

בתי ספר בניהול עצמי- רחוקה הדרך להגשמת החזון

באלף החדש העולם שלנו נעשה כפר גלובאלי והאינטראקציות בין מדינות ואזורים בו חסרת גבולות, אם כך הרי שבכפר הגלובאלי המשתנה במהירות ,החזון החדש של בית הספר בניהול עצמי הוא לספק סביבת לימודים לפיתוח  תלמידים בעלי אינטליגנציות מרובות ולפתח יעדי חינוך ושיטות חינוך חדשים לדורות העתיד

יין צ'אנג צ'ונג  טוען במאמרו  "חזון חדש של בתי ספר בניהול עצמי: גלובליזציה, לוקליזציה והתאמה אישית", כי לבית ספר בניהול עצמי צריך להיות חזון חדש התומך בשינוי פרדיגמה מהחינוך המסורתי הקשור במקום לקראת חינוך משולש חדש, כלומר: גלובאלית, מותאמת למקום (לוקאלית) ומותאמת לתלמיד (אינדיבידואלית), בעלת תמיכה של טכנולוגיית מידע ויצירת קשרים מקומיים ועולמיים.

אם כן , מה מאפייניה של פרדיגמת ההוראה המסורתית?  

ü      התלמידים ושיטת הלימוד שלהם הם חלק מתהליך השחזור וההנצחה של הידע הקיים.

ü      התלמידים עוברים תכניות חינוך סטנדרטיות ובהן מלמדים אותם באופן ובקצב אחידים גם אם היכולות של כל אחד מהם שונות.

ü      כל פעילויות הלימוד קשורות בבית הספר ומבוססות על המורה. מורים הם מקור הידע והלימוד העיקרי.

ü      חוויות הלמידה של התלמידים הן בעיקר בית ספריות , מנותקות מהקהילה, המקומית והקהילה הגלובאלית, המתאפיינות בקצב שינוי מהיר.

ü      מבחינת המורים, ההוראה נתפסת כעבודה קשה , שמטרתה היא השגת סטנדרטים חיצוניים בבחינות.       

אנו רואים כי על פי פרדיגמה זו, בית הספר דומה לאי בודד, הממסגר את כל פעילויות ההוראה והלמידה במסגרת צרה, בעל קשר חלש להורים ולקהילה. התלמידים והמורים מוקפים בתכניות לימודים, ספרי לימוד וסטנדרטים ובתי הספר מתוחמים ומנותקים מהעולם החיצון, המאופיין בקצב שינוי מהיר.

לעומת זאת, בפרדיגמת ההוראה החדשה:  

ü      בית הספר נתפס כמקום מקדם , שתומך בלמידה של תלמידיו.

ü      בית הספר הופך להיות סביבה מרובת  אינטליגנציות תלויות הקשר, שתומכת בתלמידים ומסייעת להם לפתח את האינטליגנציות המרובות שלהם.

ü      הוראה מותאמת אישית-  כל בית ספר צריך להתבסס על העוצמות של שלו, וכך יוכל להוביל ולנהל שיטות הוראה שונות, כדי לעורר סקרנות ומוטיבציה בקרב תלמידיו , כדי שיוכלו לחשוב, לפעול וללמוד, ולקדם אותם בדרך היעילה ביותר

ü      ההוראה היא תהליך שנועד ליזום ולקדם לימוד עצמי והגשמה עצמית של מורים ותלמידים

ü      תהליך הלמידה צריך להפוך לאינטראקטיבי, מגשים את עצמו, תגליתי מהנה ומפצה.

ü      הוראה מותאמת למקום וגלובאלית – למידה בעזרת מקורות הוראה כגון: אינטרנט, תכניות ללימוד עצמי, תכניות התנסות בקהילה המקומית והעולמית ומומחים חיצוניים , וכל זאת בתוך בית הספר ומחוצה לו. 

ü      ניהול בתי הספר נעשה בדרך , שכל  בית ספר בהסתמך על העוצמות שלו, יכול להוביל ולנהל שיטות הוראה שונות , יאפשר לנצל תמיכה של רשתות ומשאבים מקומיים ועולמיים ויצור הזדמנויות וכל זאת על מנת להפיק את מירב התרומה שהם יכולים להעניק לתלמידיהם. 

אם כך, נראה כי, פרדיגמת ההוראה החדשה ,חזונם של בתי הספר בניהול עצמי, הוא בעצם המענה לכל תפילותינו. הבעיה היא , שבפועל הדברים נראים לצערי אחרת. עדיין אנחנו שבויים בסטנדרטים. ובעצם מרבית החזון הנפלא נשאר כמשאלת לב שלא מתגשמת. אמנם קיים ניהול עצמי, אך הדבר דווקא מלחיץ את המנהלים שצריכים להתמודד עם שיקולים כלכליים ואילו מכתיבים איך הדברים יתבצעו בשטח.

בספרו "הבלתי אפשרי- אפשרי" כותב ירין קימור:" כולנו נולדנו יצירתיים, כולנו קיבלנו את היכולת לחשיבה שופעת כמתנת חינם לכבוד צאתינו לעולם. אולם בסוף פס הייצור החינוכי הופכים הגמדים היצירתיים למבוגרים בעלי חשיבה וחוסמת " . מדוע?  "את תזזיתו ומרצו חונק הילד תחת עול 45 דקות שיעור, הגירוי המעניין ביותר הניצב מולו הוא הלוח , והצליל הערב ביותר לאזניו הוא הצלצול. הוא יושב על כיסא נוקשה, נטוע במקומו ומרותק לכסאו. מולו אותו שולחן, לצידו אותם תלמידים וכולם כאחד צריכים להספיק את החומר"

אז כן לצערי, המורים במרוץ לבגרות ממשיכים להיות מקור הידע, תלמידינו נאלצים לשבת מרותקים לכסאות ולכתוב את מה שהמורה מדקלם , נשארנו עם הספרים הישנים וכן, כולם צריכים להספיק את אותו חומר. היכן השימוש באינטרנט, שעשוי לקשר אותנו לעולמות חיצוניים?  נשאר קצת מחוץ לכתלי ביה"ס. במקרה הטוב ניתן להשתמש בו להכנת עבודות בבית  ( מסתבר שהתלמידים בעיקר מכירים את הפונקציות copy / paste )

אני מאמינה, כי הדבר שצריך לכוון אותנו  הוא: מה יצטרכו התלמידים לדעת ולהיות מסוגלים לעשות בכפר הגלובאלי ומכאן, כולי תקווה שמערכת החינוך אכן תסכיל לבצע שינוי אמיתי , שיאפשר לתהליך הלמידה להפוך לאינטראקטיבי, מגשים את עצמו, תגליתי מהנה ומפצה. וכן, לפתוח  תלמידים בעלי אינטליגנציות מרובות .

ביבליוגרפיה:
צ'אנג , י,צ (2003)- "חזון חדש של בתי ספר בניהול עצמי: גלובליזציה, לוקליזציה והתאמה אישית" בתוך וולנסקי ע' , פרידמן ו' (עורכים) "בתי ספר בניהול עצמי - מבט בינלאומי".

משחקים לימודיים

   שיעור המועבר באופן מתוקשב שונה משיעור המועבר פרונטלית

                          
תינוקות וילדים בגיל הרך לומדים להכיר את העולם באמצעות משחקים. אבל ברגע שהם מגיעים לבית הספר היסודי, לפתע יוצאים המשחקים מכותלי הכיתה, וכמעט שלא נותר מהם זכר בתהליך הלמידה הפורמלי. נשאלת השאלה: האם יש לכך הצדקה?

במסגרת פרויקט הסיום שלי לקורס "שילוב הדמיות ומשחקים לימודיים" , נחשפתי למשחקים לימודיים רבים וגיליתי את עוצמתם של המשחקים הלימודיים.

בשנים האחרונות נשמעים יותר ויותר טיעונים של מומחי תקשוב כי משחקי מחשב חינוכיים יש בהם כדי להעמיק את התהליכים הקוגניטיביים בלמידה , אך לתדהמתי ,דעות אלו מתקבלות לעתים בהסתייגות ע"י מורים ואנשי חינוך הטוענים כי עידן משחקי המחשב החינוכיים לא שייך לגבולות ביה"ס.

מאד התחברתי לדבריה של לימור שגב, רכזת מחקר ופיתוח במיזם משחקי מנהלים. היא טוענת ,כי אם נממש את הפוטנציאל הטמון במשחקי המחשב ללמידה – כולנו רק נרוויח מכך. "מאז ומתמיד ידענו שאת הדברים החשובים והמסובכים ביותר לומדים דרך משחק, ושאין דבר רציני יותר ממשחק".

כאשר אני בוחנת משחקים חינוכיים מתוקשבים ,בהם הושקעה חשיבה פדגוגית רבה , אני יכולה למצוא בהם יתרונות רבים ולדעתי הם יכולים לתרום להתפתחות הילד.

כיצד?

המשחקים יכולים לסייע רבות ביצירת עניין ומוטיבציה של תלמידים בלמידה

המשחקים מקנים מידע ותרגול רב ויכולים לסייע בהעמקת ההבנה של הילדים לגבי נושאים מורכבים בתכנית הלימודים

קיימים משחקי אסטרטגיה המפתחים כושר חשיבה

משחקי קבוצה- מפתחים עבודת צוות, תחרותיות הוגנת ושיתוף פעולה

משחקים  מרתקים הכוללים למידה תרגול בדרך חוויתית יכולים להוביל את הלומד ללמידה מרצון.

קבלת משוב מיידי - התגובות להתנהלות הלומד במשחק הן מיידיות ואמיתיות

כישלון אינו גורר עונש אלא הזדמנות נוספת במשחק הבא.

ולכל המורים החוששים, אולי תשנו דעתכם כאשר תשחקו במספר משחקים לימודיים.

ארגז כלים לבניית משחקים לימודיים

משחקי מחשב כחלק מהלמידה- ההורים חושבים שזה בזבוז זמן

למידה מבוססת משחקים מתוקשבים - תמונת מצב לשנת 2011

לימוד מקוון בבתי הספר התיכון ???

לאחרונה קראתי בבלוג של עמיתתי ללימודים, סמדר סיגליס, רשומה מאד מענינת בנושא " יום לימודים מקוון בבתי הספר התיכון: מציאות או דמיון ". דבריה התבססו על מאמרו של עמי סלנט "אפשר גם אחרת: תכנון יום לימודים שבועי מקוון קבוע בבי"ס התיכון בישראל" שהעלה את הסוגיה, וחשבתי ,שגם בבתי ספר שלא רוצים לאמץ את המודל של יום שלם, ניתן גם להתחיל לפחות "בקטן"

מיד חשבתי על הפיילוט , שאני מנסה השנה עם תלמידי מגמת "תכנון ותכנות מערכות "בתיכון קלעי בו אני מלמדת.  אני מלמדת את הנושא " בינה מלאכותית" ולאור לימודי התואר השני שלי במגמת תקשוב החלטתי לנסות לשלב  גם למידה מקוונת, וזאת באמצעות הפייסבוק.

חלק מהשעות מתבצעות בכיתה בדרך של הצגת מצגות, הסברים ותרגול במחשב וחלק מהשעות מתבצעות בהוראה באמצעות הפייסבוק.  בכל שבוע אני מעלה לתלמידים מצגות והסברים לגבי הנושא הרלוונטי, מעלה שאלות לתרגול ומעודדת את התלמידים לשאול שאלות ולקבל תגובות הן ממני והן מחבריהם לכיתה.

לעבודה מסוג זה, והכנת התלמידים למאה ה 21 ,היו לי מספר כוונות וביניהן:

•       " יציאה מהקופסה "והעלאת המוטיבציה ללמידה ולהוראה, כתוצאה  מלמידה/הוראה בדרך אחרת...
•       יצירת "לומד עצמאי" והעברת האחריות ללמידה מהמורה לתלמיד.
•       עבודת צוות- בכל תחום שהוא, אך בעיקר בהייטק, לא קיים מושג של עובד עצמאי. העבודה חייבת להתבצע בצוותים ומסתבר שהתלמידים מתקשים מאד בעבודה בצוותים ומעדיפים פעמים רבות לעבוד באופן יחידני
•       שיתופיות- לגרום לתלמידים להיעזר בחומרים שכותבים העמיתים ולצמוח מהרעיונות של האחרים, וכמו כן לשתף את האחרים ברעיונות ובתובנות שלהם
•       התקדמות בקצב אישי- בדרך זו, חלק מהתלמידים מצליחים ללמוד את הנושאים השונים באמצעות החומרים אותם אני מעבירה להם בפייסבוק ומצליחים לבצע את המשימות ללא עזרה נוספת ממני, לחלקם נדרשות הבהרות מועטות בכיתה וחלקם המתקשים יותר, יכולים לקבל ממני עזרה נוספת דרך הפייסבוק או בכתה

בשילוב  זה, אני נותנת מענה לחיסרון, שהזכירה סמדר, שכדי שהלמידה תהיה משמעותית, דרושים מספר מפגשים פנים אל פנים.
במאמרו כתב עמי סלנט : " מחקרים מלמדים כי הדרישות המורכבות והרבות מן המורה הוירטואלי המלמד באינטרנט ובקורסים מקוונים אינן מתסכלות אותו וגורמות לשחיקה , נהפוך הוא למרות עומס העבודה ,מרבית המורים הוירטואלים רואים בהוראה מקוונת אתגר רב אותו לא מצאו בהוראה פנים-אל-פנים. "
מנסיוני בחודשים האחרונים, אכן כדי שהלמידה המתוקשבת תהיה יעילה, על המורה להשקיע  זמן רב יותר לחשיבה ולעבודה , אך ההנאה רבה מאד .

ברצוני להעביר בקרוב שאלון לתלמידים, כדי לראות מה דעתם על דרך העבודה הזו ומהם הקשיים בהם הם נתקלים,וכך אוכל לחשוב על דרכים לשיפור.

על כך אפרסם ברשומה הבאה...

קישור לבלוג של סמדר
מחקר בארה"ב - להיות מורה בבית ספר וירטואלי
לקבוצה בפייסבוק

פרויקט WiMax בשדרות

לפני כחודש הייתי בכנס לרגל 10 שנים לסניף של חברת אמדוקס בשדרות. בכנס פגשתי את ראש עיריית שדרות, מר דוד בוסקילה ואשתו ושוחחתי איתם על החינוך בשדרות.
אין ספק ששדרות בהחלט נמצאת בחוד החנית מבחינת הקשר חינוך וטכנולוגיה . גם בביקורי בחברת אינטל הוצגה לנו טכנולוגיית ה WiMax. מסתבר ששדרות היא עיר ה WiMax  הראשונה בישראל. הפרויקט הושק ב 2008.
מטרת-העל של הפרויקט הנה לאפשר לתושבים ליהנות מגלישה אלחוטית בפס רחב, ולספק קישורי אינטרנט למוסדות ציבוריים ביניהם גני ילדים ובית ספר, ובדרך זו להפוך אזור זה למוקד לטכנולוגיה מתקדמת.
המיזם הטכנולוגי הקהילתי ,צפוי להציב את העיר שדרות ואת אזור הנגב המערבי על המפה הטכנולוגית העולמית. טכנולוגית ה- WiMAX מאפשרת קישוריות אלחוטית בפס רחב לטווחים ארוכים (בשונה מטכנולוגית ה- WiFi)

וכפי שאמר אריאל אטיאס, שר התקשורת: "על מדינת ישראל מוטלת החובה לצמצם פערים חינוכיים וטכנולוגיים, לקרב את הפריפריה למרכז, ולפעול לשיפור מציאות חייהם של תושבי שדרות והנגב המערבי. מתן האפשרות לשימוש בטכנולוגיית ה- WiMAX ללא תשלום הינה אחת הדרכים לכך".

אם כך אנו עדים הלכה למעשה לפרויקטים לצמצום הפערים הדיגיטליים, כפי שדנו בהם במסגרת לימודינו.כן ירבו!

 פרויקט אינטל בשדרות