בקורס "הערכת טכנולוגיית ידע" ניתן לנו קישור למאמר "בעייה של אמון" - יאיר לפיד
בקטע מסופר על ילדה , שציירה את אלוהים, סיפור המראה על בטחון עצמי. יאיר לפיד אומר , שאם יקח ילדים בני שש ויאמר להם לצייר את אלוהים, הם יציירו. חלקם פחות יפה וחלקם יותר , אך ינסו משהו, לעומת זאת אנשים מבוגרים , משכילים ובעלי אינפורמציה רבה יותר מילדים בני שש , שיקבלו אותה מטלה יאמרו שאינם יכולים ויתרצו בכל מיני תרוצים , אך הסיבה האמיתית הינה בעצם , שאנחנו המבוגרים לא מאמינים שאנו יכולים. ומדוע? כי אנו תוצר של מערכת שלא האמינה בנו.
הדבר החזיר אותי לסדרת סדנאות שהעברתי במסגרת עבודתי בהנחיית קבוצות בנושא יצירתיות. נהגתי להקריא לקבוצות קטע מהספר " הבלתי אפשרי אפשרי " של ירין קימור . הקטע נקרא " ילד - אל תהיה ילד ומדבר על כך שמערכת החינוך בעצם הורסת את כל היצירתיות הטבועה בילד ונגזר עלינו , אפוא, לבלות כל ימינו בחיפוש אחר כישורי חיים בעצמנו.
נאמר בקטע " בכתה צריך לענות תשובה מלאה ולא לשאל יותר מדי, לציית לפקודות "הגש", "עשה" , " הכן" ו "לבש". מי שלא מתנהג יפה, ירשם ביומן, יוצא מהכתה והגרוע מכל : הוריו יוזמנו לבית הספר. שוט הבחינה גורם לתלות בפחד, ולפחד מהפחד, והיכולת ללמוד בלעדיו הולכת לאיבוד. בטכס הוא יצעד, ידקלם,יסתדר לפי גובה. בשעורי התעמלות יאולף לצלילי משרוקית, ומאחר שאינו ספורטאי אמיתי , אלא סה"כ ילד, הוא לא יזכה למקלחת גם לאחר ריצת 1500 מטר ביום שרב.
מגיל 3 הוא לומד לצייר בית עם גג משולש, שמש משמאל ועץ מימין"
כשהקראתי קטע זה לקבוצות, נשמע צחוק גדול, אך לצערינו הרב זוהי האמת העצובה. בתי הספר מכוונים לתבניות חשיבה ואסור לצאת מהמסגרת. בעיקר בתיכונים קיים המרוץ לבחינות הבגרות . אפילו במקצוע כמו ספרות, המורים , הם היחידים "שיודעים למה התכוון הסופר או המשורר" ופוסלים תשובות שונות של תלמידים ואט אט הופכים ילדינו למקובעים וקשה להם מאד לפרוץ את המסגרת ואכן "לצאת מהקופסה".
אני מקווה מאד שאכן יהיה שינוי במשרד החינוך, בתכניות הלימודים, ותוכניות פרונטליות ומתוקשבות יפעילו אצל ילדינו יכולות חשיבה מסדר גבוהה
בקטע מסופר על ילדה , שציירה את אלוהים, סיפור המראה על בטחון עצמי. יאיר לפיד אומר , שאם יקח ילדים בני שש ויאמר להם לצייר את אלוהים, הם יציירו. חלקם פחות יפה וחלקם יותר , אך ינסו משהו, לעומת זאת אנשים מבוגרים , משכילים ובעלי אינפורמציה רבה יותר מילדים בני שש , שיקבלו אותה מטלה יאמרו שאינם יכולים ויתרצו בכל מיני תרוצים , אך הסיבה האמיתית הינה בעצם , שאנחנו המבוגרים לא מאמינים שאנו יכולים. ומדוע? כי אנו תוצר של מערכת שלא האמינה בנו.
הדבר החזיר אותי לסדרת סדנאות שהעברתי במסגרת עבודתי בהנחיית קבוצות בנושא יצירתיות. נהגתי להקריא לקבוצות קטע מהספר " הבלתי אפשרי אפשרי " של ירין קימור . הקטע נקרא " ילד - אל תהיה ילד ומדבר על כך שמערכת החינוך בעצם הורסת את כל היצירתיות הטבועה בילד ונגזר עלינו , אפוא, לבלות כל ימינו בחיפוש אחר כישורי חיים בעצמנו.
נאמר בקטע " בכתה צריך לענות תשובה מלאה ולא לשאל יותר מדי, לציית לפקודות "הגש", "עשה" , " הכן" ו "לבש". מי שלא מתנהג יפה, ירשם ביומן, יוצא מהכתה והגרוע מכל : הוריו יוזמנו לבית הספר. שוט הבחינה גורם לתלות בפחד, ולפחד מהפחד, והיכולת ללמוד בלעדיו הולכת לאיבוד. בטכס הוא יצעד, ידקלם,יסתדר לפי גובה. בשעורי התעמלות יאולף לצלילי משרוקית, ומאחר שאינו ספורטאי אמיתי , אלא סה"כ ילד, הוא לא יזכה למקלחת גם לאחר ריצת 1500 מטר ביום שרב.
מגיל 3 הוא לומד לצייר בית עם גג משולש, שמש משמאל ועץ מימין"
כשהקראתי קטע זה לקבוצות, נשמע צחוק גדול, אך לצערינו הרב זוהי האמת העצובה. בתי הספר מכוונים לתבניות חשיבה ואסור לצאת מהמסגרת. בעיקר בתיכונים קיים המרוץ לבחינות הבגרות . אפילו במקצוע כמו ספרות, המורים , הם היחידים "שיודעים למה התכוון הסופר או המשורר" ופוסלים תשובות שונות של תלמידים ואט אט הופכים ילדינו למקובעים וקשה להם מאד לפרוץ את המסגרת ואכן "לצאת מהקופסה".
אני מקווה מאד שאכן יהיה שינוי במשרד החינוך, בתכניות הלימודים, ותוכניות פרונטליות ומתוקשבות יפעילו אצל ילדינו יכולות חשיבה מסדר גבוהה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה